פסק-דין בתיק ת"א 5257/03

1.         התובע והנתבעים התקשרו ביניהם בהסכם ביום 6.10.97 ("הסכם 97'"). לפי הסכם זה, הלווה התובע לנתבעים סכום של 1,080,000 דולר של ארצות הברית. במעמד חתימת החוזה שולם סכום בשקלים השווה ל-1 מליון דולר. הסכם 97' קבע כי הנתבעים יכולים לפרוע את ההלוואה בתוך פרק זמן שאינו עולה על שלוש שנים מיום חתימת ההסכם. הפירעון יכול להיעשות באחת משתי דרכים. הדרך האחת, אליה מתייחס סעיף 5(א) להסכם, היא השבת סכום ההלוואה הכולל "בצירוף הפרשי הצמדה לשער היציג של דולר ארצות הברית, ובצירוף ריבית דריבית כמפורט בסעיף 4(א)" להסכם. ריבית זו הועמדה על שיעור של 4.5% על בסיס חודשי ("דרך תשלום"). הדרך האחרת, אליה מתייחס סעיף 5(ב), היא להעביר לידי התובע את מלוא הזכויות בשישה קוטג'ים אשר הנתבעים התכוננו לבנות ("דרך הביצוע").

2.         הנתבעים לא בנו את הקוטג'ים. ממילא לא היה ביכולתם לפרוע את ההלוואה בדרך הביצוע. הנתבעים גם לא פרעו את ההלוואה בדרך התשלום. במקום זה הגיעו הצדדים ביום 5.12.00 להסכם חדש ("הסכם 00'"). לפי הסכם זה, החזירו הנתבעים לתובע סך בשקלים השווה ל-1 מליון דולר של ארצות הברית. עוד התחייבו הנתבעים, להעביר לידי הקונה שני קוטג'ים "או לחלופין תשלום השווה ל-600,000$" ("הסכם 00', ס' 2.2). את החזקה בקוטג'ים התחייבו הנתבעים למסור לא יאוחר מיום 31.6.03.

הצדדים הסכימו כי אם לא יעמדו הנתבעים בהתחייבויותיהם לרשום את הקוטג'ים ולשלם לתובע את הסך של 600,000 דולר "הרי שעל הסך של 600,000$ יחול קנס השווה ל-15% ריבית דולרית שנתית אשר חישובה יתחיל למפרע החל מיום 1.1.03".

3.         הנתבעים לא עמדו גם בחיוביהם אלה, והקוטג'ים לא נבנו כלל ועיקר. חרף זאת, הנתבעים סירבו לשלם את הסכום של 600,000 דולר, וממילא סירבו לשלם את הריבית הדולרית השנתית אשר נקבע כי תתווסף לו, אם לא ישולם הסכום במועדו.

4.         מכאן התביעה של התובע, אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. הנתבעים קיבלו רשות להתגונן, ואף הגישו הודעות לצד שלישי. בסופו של יום, בדיון שנערך ביום 6.5.04 הגיעו הצדדים לכלל הסדר דיוני, בגדרו הוסמך בית המשפט לפסוק "את שיעור הריבית הראוי לאחר שמיעת טענות הצדדים... וזאת בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות השיעור ההסכמי [של הריבית]". עוד הוסכם כי הנתבעים ישלמו את הריבית ביחד ולחוד, אך ביחסים ביניהם החבות תהיה שווה בשווה, מבלי לפגוע בטענות שיש לצדדים, לרבות הצדדים השלישיים. הצדדים השלישיים נמחקו מן ההליך.

5.         הצדדים השמיעו את טענותיהם בדיון שנערך ביום 1.2.05. התובע טען כי הוא סומך על הסכם 00', וכי הוא זכאי מכוחו של הסכם זה לקבל את מלוא הריבית שנקבעה. התובע הסביר כי הסכם 00' שיפר את מצבם של הנתבעים לעומת הסכם 97' וכי אין הם יכולים לטעון כי ההסכם איננו סביר או איננו צודק בנסיבות העניין. הנתבעים טענו כי סכום הריבית שנקבע עומד בניגוד לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, מאחר שמדובר בפיצויים שנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה. עוד ציינו הנתבעים, כי מדובר היה למעשה בהסכם מכר של מקרקעין, ולא היה מקום לקבוע "קנס" חריף כל כך בשל הפרת ההסכם.

6.         עיינתי בחומר שהצדדים הגישו, ונראה כי יש מקום להתערב בגובה הפיצויים המוסכמים שנקבעו, ולהעמידם על יחס סביר לשיעורי הריבית המקובלים בשוק. יודגש, כי הצדדים הותירו שיקול דעת לפסוק מהו שיעור הריבית הראוי, ובסופו של דבר הסמיכו אותי לקבוע את הסכום שאותו שומה על הנתבעים לשלם. השיקולים שהנחו אותי היו אלה:

א.         סכום ההשבה הכספי נקבע כדרך ביצוע חלופית למסירת זכויות בקוטג'ים שהיו אמורים להיבנות. ניסוח דרישת ההשבה כדרך ביצוע חלופית איננו מונע את החלת הכללים הנוגעים לבחינת סבירותו של פיצוי מוסכם (ראו Farnsworth, Contracts (Boston, 1982), בע' 902).

ב.         הנתבעים מלשלם ריבית עבור החזקת סכום הקרן שהועבר לידיהם בהסכם 97'. הם החזירו את סכום הקרן בלבד. הנתבעים זכאים לקבל על סכום קרן זה ריבית בשיעור ראוי למשך תקופת הסכם 97' ("ריבית על הקרן"). ריבית זו היתה אמורה להשתלם בשנת 00' עם השבת הקרן.

ג.          הנתבעים זכאים לקבל ריבית נוספת על סכום "הריבית על הקרן" החל משנת 00' ועד היום.

ד.         ניתן להבחין בין התקופות השונות. בשנת 97' ניתנה הלוואה מרצון, ואילו בשנת 00' כבר היה ברור כי הנתבעים אינם עומדים למסור את הקוטג'ים, ועל כן גם לאחר השבת הקרן נקבע על-ידי הצדדים מנגנון אשר היה צריך לבטא את היתרונות הכלכליים שנצמחו לנתבעים בשל החזקת הקרן תקופה ממושכת, או את חסרון הכיס המקביל שנגרם לתובע בתקופה זו.

ה.         כעולה מטיעוני הצדדים, ברגיל מחושבים שיעורי הריבית על בסיס של ליבור, בתוספת אחוזים מסוימים המבטאים את הסיכון הכרוך בהלוואה. במקרה זה היה הסיכון, בכל הקשור לקרן, נמוך יחסית מאחר שהנתבעים מסרו לידיו של התובע ערבות בנקאית.

ו.          הנתבעים לא שילמו לידיו של התובע סכום כלשהו, והתנערו למעשה מהסכם 00', בלא לשלם סכום כלשהו על חשבון הריבית המגיעה לתובע. סכום כזה היה מגיע לתובע לפי כל שיטה שהיא.

7.         על יסוד נתונים אלה, ולאחר שנערכו חישובים על יסוד של ליבור + 1% ביחס לתקופה הסכם 97', וסכום נוסף של ליבור + 2% ביחס לתקופת הסכם 00', ולאחר שהבאתי בחשבון את ההתנהגות הכוללת של הצדדים, ואת סכומי הפיצויים שהם מצאו לנכון לקבוע ביניהם, אני מעמיד את הסכום לו זכאי התובע על סך של 500,000 דולר. סכום זה אינו מהווה תוצאה מתמטית של נתונים אלה, אלא נוספו לו מרכיבים נוספים הנוגעים להתנהגות הצדדים, לרבות סכומי הכסף שקבעו הם עצמם. לסכום זה יתווספו הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 דולר בתוספת מע"מ כדין.

הצדדים הסמיכו את בית המשפט לקבוע את פרק הזמן בו ישולמו הסכומים לאחר שתשמע עמדתם. במהלך הדיון הפנו הצדדים להסמכה זו, אך לא פירטו את עמדתם. אני קובע כי בידי הנתבעים לשלם את הסכום בתוך 50 יום, וכי אם לא יעשו כן יש בידיהם לשלם את הסכום בתוך שישה חודשים נוספים, כאשר לסכום תתווסף ריבית בשיעור של ליבור בתוספת אחוז אחד. אם לא ישולם הסכום גם בתוך פרק זמן זה, הוא ישא ריבית בשיעור של ליבור בתוספת של שני אחוזים החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, כ"ח בשבט תשס"ה (7 בפברואר 2005), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: